אפתח
את דברי באמירה שאולי תישמע נדושה ואפילו קלישאה, אבל זה מה שאני מרגיש: גבעת
חביבה היא ביתי השני. בארבעים ושש השנים האחרונות ביליתי כאן שעות רבות כל יום,
ימים ארוכים ומלאי פעילות. אלפי אנשים שבאו לכאן ללמוד על הנושאים החשובים שאנו
עוסקים בהם סיירו בברטעה ובאזור שאלו, למדו, התפעלו, ועברו חוויה שלא יכלו למצוא
במקומות אחרים.
בראשית
דרכי התחלתי לעבוד כמתנדב ב"מכון ללימודים ערביים" בגבעת חביבה בשנת
1974. יום אחד אמר לי יוסף ושיץ איש המכון
וחוקר חשוב של החברה הערבית: "בוא נקים ספרייה בערבית".. נסענו יחד
למזרח ירושלים לחנות ספרים מאד גדולה וידועה, בילינו שם כמה שעות ואני בחרתי את
רוב הספרים. אחר כך התמניתי למורה בכיתות ללימוד ערבית והפכתי גם לרכז מפגשים
יהודים-ערבים ואחראי על כל הקשר עם החברה הערבית.
השנים
עברו בעשייה אינטנסיבית. במקביל לאירועים הסוערים בארץ ובאזור הלכנו והתחזקנו
באמונתנו שאפשר גם אחרת. זהו אחד הדברים הגדולים של המקום הזה – לא מרימים ידיים,
לא מתייאשים, לא נסחפים עם הזרם. מאמינים בכל לב באפשרות של חיים משותפים ולא
מסתפקים רק באמונה שבלב ובדיבורים מן השפה אל החוץ אלא פועלים יום יום להגשמת
החזון הזה. עברנו תקופות קשות של מלחמות, אינתיפאדות, משברים ותקופות יפות של
התרוממות רוח, תקווה לשלום ושיתוף פעולה פורה עם בני עמנו בשטחים הכבושים ועם
הרבים ברחבי המזרח התיכון ובמיוחד במצרים ובירדן.
בשנת
1994, עשרים שנה אחרי שהגעתי לכאן לראשונה הרגשתי שסוף סוף יש פירות לעמלנו. זו
הייתה שנה אופטימית, אחרי חתימת הסכם אוסלו ולפני רצח יצחק רבין. כולנו חלמנו אז על
מזרח תיכון אחר, על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שתהיה בקשרים כלכליים ודיפלומטיים
עם ישראל וראינו את עצמנו חולייה חשובה בקידום הקשרים בין העמים. תמיד אמרנו והאמנו
שמנהיגים יכולים לחתום על הסכמים, אבל ארגוני החברה האזרחית הם אלה שייצרו מחדש את
האמון בין העמים ויבנו גשרים של שלום. לא
העלינו בדעתנו באותם ימים יפים שיחלפו עוד עשרים שנה והמצב רק יחמיר ויורע. היינו
מלאי תקווה וחדורי אמונה שאפשר להצליח.
דבר
נוסף המייחד את גבעת חביבה ואת המרכז היהודי ערבי לאורך כל השנים הוא עבודת הצוות.
נכון, כמו בכל ארגון גם כאן היו ועדיין ישנם מתחים, חילוקי דעות וויכוחים. זה טבעי
ואפילו רצוי. אבל בכל הנוגע לי אישית, תמיד הסתדרתי עם כולם, תמיד הרגשתי שמקשיבים
לי ושאני מקשיב לאחרים. זה באופי שלי
להגיע לפשרות, אני הרי חבר בוועדות "סולחה" למיניהן, וכך לאורך השנים לא
זכור לי שרבתי עם מישהו.
אני
אומר בכנות שאף פעם לא הייתה לי בעיה להביע את דעתי או את התנגדותי למהלכים שעשתה
הנהלת גבעת חביבה. הייתי שותף מלא להחלטות
הנוגעות לפעילות המרכז היהודי-ערבי, וגם חבר בהנהלת הגבעה כולה. תמיד הרגשתי
שמכבדים אותי ואת דעותיי וגם אם לא תמיד הסכמתי עם כל ההחלטות ידעתי להתפשר
ולהכניס תיקונים במקומות שנראו לי. אין הרבה מקומות עבודה בהם ערבים הם שותפים
מלאים כמו כאן, ואני אומר בכל הצניעות שסללתי דרך גם לחברי הצעירים יותר.
כשאני
מסתכל על השנים שחלפו - על הבעיות, האתגרים וההישגים, אני כדרכי אופטימי, למרות
שלא הגענו לכל מה ששאפנו אליו. אבל, אני יכול להגיד בגאווה וגם כתבתי את זה בספר
שלי, שכמעט בכל תחום שקשור ליחסי יהודים-ערבים בתוך ישראל, אנחנו בגבעת חביבה
היינו ראשונים ויצרנו תשתית הן של רעיונות, הן של דרכי פעולה והן בהכשרת כוח אדם
מקצועי בתחום זה. הדוגמאות רבות ונדמה לי שהיצירתיות שלנו אף פעם לא נעצרה. עבדנו
עם ילדים, עם בני נוער, מורים, נשים, ראשי מועצות, אנשי מקצוע שונים, כמובן ערבים
ויהודים. אני מרגיש כאילו חינכתי לפחות שלושה דורות של אנשים, במיוחד באזור שלנו
כאן מסביב. בנוסף להיותי מורה לאזרחות בבית הספר בכפר קרע וראש מועצה לקדנציה אחת,
אני מרגיש שכל שנות עבודתי בגבעת חביבה עסקתי בחינוך ובעבודה ציבורית וחברתית
חשובה. ניתנה לי כאן הזדמנות שאין להרבה אנשים להביא לידיד ביטוי את האמונה שלי,
היכולות שלי והרצונות שלי – כל זה יחד הביא לכך שנהניתי והרגשתי סיפוק כמעט כל
יום עבודה.
בשנים
הרבות בהן אני עובד בגבעת חביבה, זכיתי לראות מהפכות בחברה שלי. נכון, עוד לא השגנו הכל, האלימות משתוללת
ביישובים הערבים, עדיין נשים לא הגיעו לכל מקום, במיוחד לא לתפקידים פוליטיים
במועצות המקומיות ובמקומות אחרים, אבל
כשהתחלתי לעבוד בשנות השבעים מי חלם שאישה תנהל בית ספר, והיום – כמעט אין גברים
בתפקיד חשוב זה.
הנושא
המרכזי שגבעת חביבה מובילה בו כבר יותר מחמישים שנה הוא הדיאלוג הערבי-יהודי, או
מה שנקרא פעם "דו קיום" - מילה שלצערי הפכה גם היא שחוקה במשך השנים.
אני אישית מאמין שהמפגש האישי מאד חשוב לשתי האוכלוסיות, שמתגוררות זו לצד זו ולא
מכירות אחת את השנייה, אך במיוחד הוא חשוב לאוכלוסייה הערבית. הערבי, דרך המפגש, מציג
את עצמו כפי שהוא, מספר על הבעיות שלו, הוא צריך מישהו שישמע לו. המפגשים נתנו
הזדמנות לערבים – צעירים ומבוגרים – להסביר את עצמם, להביע את חששותיהם ותקוותיהם
בגובה העיניים עם היהודים.
בשנת
2005 עד שנת 2009 שמשתי כראש מועצה מקומית בסמ"ה שכוללת את יישובי ברטעה, עין
סהלה ומועאויה ובסיום תפקידי חזרתי לגבעת חביבה להוביל פרויקט הדגל של גבעת חביבה –שותפות
קהילתית. בעשר השנים האחרונות במסגרתה
צמדי רשויות יהודיות וערביות שכנות באזור מקימות תכנית רב שנתית לפיתוח שותפות בין
קהילות בנושאים מוניציפאליים קהילתיים וחינוכיים
אני
גאה מאד שתרמתי רבות לקידום יחסי יהודים ערבים להעצמת החברה הערבית לקידום השוויון
ולקידום האזור. אני בניתי את מסלול הכרת האזור על ידי סיורים בברטעה והקו
הירוק. כמו כן מיסדתי את הקשרים עם ראשי הרשות
וחברי הכנסת ובעוד רשימת פרויקטים
ארוכה .
אני
מאמין גדול במפגש פנים אל פנים. הצוותים שעבדו עימי במרכז לאורך השנים תמיד פיתחו
דרכים חינוכיות חדשות להתמודד עם המצב הקשה של יחסי יהודים ערבים במדינת
ישראל. אנחנו לא נחים לרגע ומקווה שלא
תפסיקו לפעול וליצור גם אחרי שאעזוב אתכם.
אני בדרכי אמשיך לשאוף למימוש הערכים בהם האמנתי כל חיי - שותפות, שוויון, סובלנות וחתירה שלום.
גבעת
חביבה התפתחה מאד בעשור האחרון שבנוסף לתוכנית הקיימות הוקם בית הספר הבינלאומי
כפר הנוער הערבי ותוכנית העצמה כמו יהיה בסדר ופרחי הייטק ועוד .
אני
מודה לכל אחת ואחד מכם עמיתי וגם לחברים איתם עבדתי בעבר, חלקם לצערי כבר אינם
אתנו, אבל אני זוכר אותם ומוקיר אותם בלבי. הזכרתי אותם בספרי אשר כתבתי. אני מודה
להנהלות חבצלת על כל דורותיה.
תודות מיוחדות למשפחתי היקרה אשר נמצאת איתי
תמיד בכל שלב בחיי.
אני
נפרד מתפקידי כמנהל המרכז היהודי ערבי לשלום
ומאמין בהנהלה ובצוות שימשיכו את דרכי ויפתחו את המרכז לעשייה רבה ולהמשך
הפעילות המשותפת. אני לא נפרד מגבעת חביבה
כי מבית לא נפרדים. אמשיך להיות אוזן קשבת לכולכם ואעזור להצלחת עבודתנו הקדושה.
נמשיך להתראות ובעיקר – נמשיך להאמין יחד שהדרך שלנו היא הדרך הנכונה והצודקת והיא
זו שבסוף תנצח!
בידידות,
ריאד כבהא